יש אנשים שמתרגלים באופן קבוע פרקטיקה של הודייה.
הרבה שנים לא הבנתי מה כל הסיפור הזה של הודיות.
נראה לי שיש כל כך הרבה נאחס בעולם, כל כך הרבה מה לשפר ולתקן ושעוד לא הגיע הזמן להודות. זה נראה לי מלאכותי, לא הבנתי מאיפה להביא את זה… שנים זה הרגיש לי הזוי ומעצבן,
עד ש… יום אחד היתה לי הארה.
ישבתי לבד ואכלתי, הסתכלתי על חתיכת גזר טעימה, ופתאום קלטתי כמה ניסים היו צריכים לקרות כדי שהאוכל הזה שאני אוכלת יגיע אל שולחני.
מישהו היה צריך לזרוע את הגזר הזה, להשקות אותו. כמה שמש וגשם, ברד וסופות הוא שרד, הוא גדל וגדל ואז אנשים קטפו אותו ואנשים הסיעו אותו לחנות ירקות ואז הוא הגיע לשם מספיק טרי וטעים בשביל שאני אוכל להנות מטעמו האלוהי.
פשוט סדרה של ניסים! כל גזר וכל מלפפון! כל גרגר חיטה.
לפני חודשיים שכבתי שבוע שלם עם דלקת בכתף בתנוחה אחת, כי כל תנוחה אחרת היתה כרוכה בכאבי תופת. ואז הבנתי עד כמה אני לוקחת את הבריאות שלי כמובן מאליו. וכמה ראוי להודות עליה.
אז פרקטיקה של הודייה – זו קודם כל "אמנות הלא לקחת שום דבר כמובן מאליו".
אבל הדבר הכי חשוב הוא – לא רק "מה ראוי שנודה עליו", אלא מה קורה בתוכנו כשאנחנו בהודיה מכל הלב.
כשאנחנו בהודיה אנחנו רואים את חצי הכוס המלאה – וזה אטיטיוד שממגנט אלינו הרבה יותר דברים טובים מאשר כשאנחנו לוקחים דברים כמובן מאליו – או גרוע מזה – כשרואים את חצי הכוס הריקה.
יש לי בריאות, עיניים, ידיים, רגליים מתפקדות.
זה כל כך לא מובן מאליו!
יש לי מיטה נוחה לישון בה, סדין כותנה רך ונעים, מחסה מקור ומחום, יש מגוון אוכל בשפע סביבי ואני יכולה להרשות לעצמי לבחור מה שהכי נכון לי ומה שהכי בא לי – כל זה כל כך לא מובן מאליו!
וכשאני מודה על זה אני מרגישה עוד יותר נעיםםםם,
מרגישה עוד יותר בת מזל.
וזה מביא לי יותר מזל.
יכולות לנסות לחשוב על זה ככה: זה פשוט משתלם להיות בהודיה
כי זה ממגנט אלינו את המזל הטוב.
