כשהפסקתי לעשן בפעם השנייה, 10 שנים אחרי שהפכתי לאמא – כבר עישנתי מעט מאוד. ירדתי וירדתי בכמות עד שנתקעתי על משהו כמו 7 חצאי סיגריות מגולגולות ביום. נעזרתי בטיפול של מכון אברהמסון שמנטרל את הרצפטור של הניקוטין בגוף. בעקבות הטיפול הפסקתי לעשן, אך עדיין, במהלך השבועות הראשונים הרגשתי שאני זקוקה לעוד משהו שיתמוך בתהליך.
התבוננתי וחקרתי מתי עולה בי החשק לסיגריה. ראיתי שזה קורה כשאני: עייפה, רעבה, עצבנית, כועסת, נעלבת. אז הבנתי שהעישון מיסך עבורי הרבה רגשות לא נעימים, רגשות שלא הייתי בקשר איתם בגלל העישון.
העישון, כאמור, מורכב משלוש התמכרויות שונות:
הבנתי אז שסיגריה אפשרה לי לקחת לעצמי רגע בחיים, רגע שבו אני שמה את עצמי במרכז, במקום להיות בריצוי או במתן שירות לאחרים, או במקום לעשות "דברים שצריך לעשות". הבנתי שאני משתמשת בעישון לסימון כמה מצבים:
וכך נגמלתי מן ההרגלים שקשורים לעישון:
בכל פעם שרציתי סיגריה, הייתי נותנת הכרה לצורך ואומרת לעצמי: "עכשו בא לי לעשן", ואז הייתי עושה "הפסקת סיגריה ללא סיגריה".
בכל פעם שעשיתי "הפסקת סיגריה ללא סיגריה", הייתי חושבת על ההקשר המסויים של אותה הסיגריה ונזכרת בתחושות שקשורות אליה. התבוננתי בתחושות שעלו בעזרת המיומנות ההתמקדותית שלי, וכך עיבדתי אותן.
זה תמך בי מאוד במהלך הפסקת העישון. קראתי לזה "לדפדף סיגריות". כל סיטואציה ש"דפדפתי" את החשק לעשן בה – לא חזרה יותר! מאז ועד היום חלפו 14 שנים ללא עישון סיגריות. רק (מעט) ג'וינטים, אבל הפעם עם טבק ללא ניקוטין.
